<h1>ראבי"ה סימן ר"ו</h1>
<h2>דף מח.</h2>
רב חסדא שרי לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא, והני מילי בעתיקי אבל בחדתי אין נותנים אפילו ביום טוב. ורבינו שב"ט פסק רצועות מקטורין שנשמטו או בשל דבר אחר כיוצא בו דמותר להחזירן בשבת, דתניא בתוספתא [פרק אילו קשרים] נשמטו לו רצועות מנעל [וסנדל] יחזור ובלבד שלא יקשור. ואבא מורי היה מלמדנו לאסור, מדתנן בסוף כלאים [פ"ט מ"י] התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור העושה שני ראשים בצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב, וכל שכן דלהחזירה בשני ראשיה בצד אחד דחייב. ורצועות מנעל וסנדל היינו כמו תכיפה אחת שאינה חיבור, וטעמא משום דלא הוה הקשר של קיימא כמו בשני ראשיה. והילכ[ך] דוקא פעם אחד שרי להחזירם ולקשור. ובערוך [בערך תכף] פירש תוכף תכיפה אחת קשר הוא והקושר קשר אחד בשבת אינו חייב ולענין חיבור [אינו] מתחבר עד שישנה. זהו לשונו. ואף אני אומר דכל דבר שתיק[ו]נו בהכי שבבגד מכניס שני ראשיה ומניחו לנוי לתלות כך ואינו מהדק שני דברים ביחד הוי חיבור ומתקיים בשתי תכיפות או בתכיפה אחת וקשר, כדאמרינן בריש פרק התכלת [מנחות ל"ט ע"א] לגבי ציצית דאיצטריך למישרי כלאים בציצית. ולישנא משמע הכי, שקתני בצד אחד כמו בכנף אחד, אבל אם בא להדק שני דברים יחד כמו במקטורן שתיקונו בהכי, שמה [מועיל] שיכניס שני ראשים בצד אחד אם לא יהדק שלפניו עם שלאחריו, אפילו אם יכניס הרצועות בשני ראשים לפניה ולאחריה אינו חיבור, כדאמרינן בפרק כלל גדול [ע"ד ע"ב] והתופר שני תפירות, ופריך והא לא קיימא, [פירוש] שהרי שתי חתיכות בגד הם וכל אחד נמשך מחבירו, ומשני בשקשרם, [פירוש] אפילו [בקשר] שאינו של קיימא, דבדבר קל (ה)מעמיד [ה]תפירות, [ו]אם קשר[ם] קשר של קיימא מיחייב שתים. ודוקא בתופר שתי תפירות והיינו בחדתי, אבל נשמטו היינו עתיקי [ו]שרי להחזירם, וכדתניא מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין וכו', שאם לא כן אפילו בשלא נשמטו [איך] אנו מהדקין ומותחין הרצועה בשבת [ל]קשור המקטורין, הא אמרינן [בפרק כלל גדול [ע"ה ע"א] בסופו] אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת, אלא היינו טעמא, [שבתפירה] שעיקר תיקונו להתפר בלי פירוד ועתה כשנפרד ומהדקו כבתחילה ומכוין [למתוח] החוט להתקיים [בו] הוה ליה כתופר מעיקרא וחייב. שכל תפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת, מה שאין כן במקטורין ובמנעל [שלנו] [ש]מהדקו לפי שעה. הילכך מותר נמי לנשים למתוח החוט בזרועותיהן ובצדיהן שקורים בלשון אשכנז פרייארי"ש ואפילו קושרת בו אינו קשר של קיימא, וכן למקטורין, וכדתניא בפרק אלו קשרים [קי"א ע"ב] קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסקיא ורצועות מנעל וסנדל. וכן אם נשמטו מותרים להחזירן, והיינו עתיקי. ונראה בעיני דלגבי כלאים נמי תכיפה אחת וקשר אפילו אינו של קיימא הוי חיבור, כמו קשר שאינו של קיימא ושתי תפירות, [ו]הוי כשתי תכיפות. (והיינו דאמרינן בפרק במה בהמה ובלבד שלא יכרוך ויקשור גבי כלאים). אבל קשר של קיימא הוא חיבור בלי שום תכיפה, כדתנן במסכת כלאים [פ"ט מ"ט] לא יקשור שרק של פשתן ושל צמר [א"ה לפנינו איתא, סרט של פשתן בשל צמר] לחגור בו מתניו אף על פי שהרצועה באמצע, [והיינו דאמרינן בפרק במה בהמה [נ"ד ע"א] ובלבד שלא יכרוך ויקשור גבי כלאים]. ורש"י ורבינו חננאל פירשו נמי התם כריכה וקשירה הוי כשתי תכיפות. וצריך להוסיף על דבריהם אפילו אינו של קיימא. [ו]הני מילי שהתכיפות והקשירה דעתו שיהיו תמיד יחדיו, אבל לפי שעה אי נמי [לג' וד'] ימים לא הוי חיבור לא לענין שבת [ולא לענין כלאים], שהמשנה דכלאים דימתם לענין חיבור. ואמרינן בפרק אלו קשרים [קי"ב ע"א] היתר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותנא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחלה [וכו'] לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר לכתחלה בדבני מחוזא וכו'. וכדין התירן כך דין קשירתן. הילכך מותר להכניס צילצל של צמר בתוך המצנפת של פשתן כדרך שהנשים עושות אף על פי שקושרת. [ושמעתי מזדנזדין] בדבר, ולכן הרחבתי ופירשתי. והא דתנן בתוספתא דכלאים [פ"ה הי"ד] חלוק של צמר שנפרם ופרפו בחוט [אם תפרן] אסור, כגון שלא יכול להתקיים פרפו. ויוצאין בו בשבת, כדתניא [ס"ה ע"א] מדיות פרופות. [נפרם מלשון בגדיו יהיו פרומים]. והחוט הוא של פשתן. ונראה לי שמותר לפרוף רצועה או חוט להכניס סוף הבגד של הבניי"ן בלשון אשכנז בתוך בתי שוקיים של צמר, שאינו יכול להתקיים. ובחבור זה כתבתי בהלכות כלאים ענין אחר.
לשון אבא מורי. מתירין בית הצואר. יש מפרש מתירין שאם נקשר בשעת כביסתו מתירין, אבל אם היה תפור בפי בית הצואר או כמו שמדבקים הרצענים זוג של מנעל אסור לנתקן זה מזה, שלא מצינו חילוק בין תפירה של קיימא [לשאינה של קיימא] כמו שמצינו בקשרים. [ורפיא בידי, דשמא] בתפירה מיירי. ולשון מתירין מצינו דכוותיה לקמן בשמעתין [ע"ב] הבגד שהוא תפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר. [ד]אף על גב דהוא חיבור לטומאה, דניחא ליה דכי מטנפו [הדר מחוור] להו, שמא איסורא מטומאה לא גמרינן, כדאמרינן בעלמא [יבמות ק"ג ע"ב]. ולי נראה להתיר, דלאו להתקיים עביד לה מעיקרא, כדפרישית. ולא דמי נמי לההיא דפרק אלו קשרים [קי"ב ע"א], [דבד]אושכפי פירש רבינו שלמה בתחלת הכנסת הרצועות קושר קשר מבפנים ושוב מוציאו ומכניסו סביב והוא להתקיים עד עולם, ו[ב]דרבנן פירש רבינו שלמה שרחב קצת ונועל וחולץ מנעלו [כשהוא קשור] ואין צריך להתירו אלא כשיש טיט מתיר ומהדק וקושר הילכך פטור אבל אסור, [אבל כשמדבקים הרצענים זוג של מנעלים] מיד בו ביום כשימכרו[ם] לאינתוקי קיימי. ובשם רבינו שמואל בר' מאיר מצאתי כתוב רבי מתיר לקרוע בית הצואר כשתפור מעט שקורין אשפויינטר שחיברו האומן. וגם נראה בעיני דדמי למגופת חבית, דאמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת, ומתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למגופת חבית, [ו]אמר ליה זה חבור וזה אינו חיבור, שאינו עשוי להתקיים [שלינטל] עומדת. וכן פירש רבינו שלמה.
